אהבת הרע בשיטתו של הרמן כהן עיון בספר דת התבונה ממקורות היהדות - אליעזר חדד

הרמן יחזקאל כהן, הפילוסוף היהודי-גרמני (1918-1842), הציג פרשנות ביקורתית לשיטתו הפילוסופית של עמנואל קאנט, אשר הובילה אותו לפיתוח שיטה פילוסופית עצמאית שנודעה כאסכולה הנאו-קאנטיאנית המרבורגית. בשנות חייו האחרונות, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות, גילה כהן את מקומה של הדת בתוך השיטה הפילוסופית האידאליסטית שלו. בעוד שהאתיקה הפילוסופית מאופיינת בכלליותה ובתביעתה המוחלטת המוצבת בפני כל אדם באופן זהה, הדת גילתה את קלסתר פניו של היחיד. המוסר המוחלט מתייחס אל האדם כאל נציגהּ של האנושות. התביעה המוסרית המוחלטת לא לשאת פנים לאיש, אינה מאפשרת התייחסות ייחודית לפרטיותם של האנשים הנוכחים מולנו. כל התייחסות כזו נשפטת כהפליה בלתי-מוסרית. 'דת התבונה', לעומתה, משהה את מבטה על פני המושגים היחסיים של האדם וצומחת מהכרתו של האדם במוגבלותו. מתוך הכרה ענוותנית זו מתייחס האדם לזולתו ולעצמו באהבה הרגישה לחסרונות בני אנוש. האהבה ממתנת את הדרישה המוסרית המוחלטת ומגלה את הרֵע מתוך סבלו. בכך 'דת התבונה' החזירה לאתיקה את אנושיותה והפכה אותה למעשית. מאידך, האהבה לפי טיבה המעדיף עלולה ליפול אל השרירותיות ואל ההפליה העיוורת. אחדות התודעה משמשת כתריס בפני נפילה זו. 'דת התבונה' מכשירה את האדם, מתוך כיליון הנפש שלו אל אלוהים, לאחד בקרבו את כול כוחות נפשו ועל ידי כך לטהר את האהבה מחושניותה המתפעלת. ספר זה מברר את מהלך מחשבתו השיטתי של כהן, מהנחות היסוד שלו ועד לגילוי היבט אחד של היחיד, המתמצה ברֵע )ה'אתה'(. הוא מצביע על חשיבותה של האהבה כגורם בתוך האתיקה ומבהיר את אפשרות כינונה רק מתוך קורלציה בין האדם לבין אלוהים.

במלאי

45